פסק-דין בתיק ב"ל 52597-07-11

1.         ערעור על פי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 23.6.11 (להלן - הועדה).

2.         הועדה התכנסה בעקבות פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 9.1.11 (בר"ע (ארצי) 51916-05-10; להלן - פסק הדין), אשר הורה, על יסוד הסכמת הצדדים, כי עניינו של המערער יוחזר לועדה אשר תונחה:

                        "לצאת מתוך נקודת מוצא לפיה למבקש דרגה תפקודית ראשונה של הלב, כפי העולה משיעור הנכות הרפואית הסופית שנקבעה למבקש, והוא מסוגל לעבודה שאיננה דורשת מאמץ גופני מיוחד וזאת כתוצאה מתאונת העבודה.

                        בהתאם לנקודת מוצא זו על הוועדה לפעול על פי פסק הדין המוסכם, מכוחו הוחזר אליה עניינו של המבקש, אשר הורה לוועדה לשקול:

האם אין מקום להפעיל את תקנה 15 במלואה, וזאת לאור העובדה כי הוועדה סבורה שמצבו הבריאותי אינו מאפשר למערער לתפקד כרופא ניידת עם המאמץ הכרוך בכך וכי קיימת ירידה ניכרת בהכנסותיו.

                        בנוסף, ולחילופין, תשקול הפעלה מלאה של תקנה 15 לאור חלופת הגיל.

                        הוועדה תנמק החלטה.

                        ב"כ המערער יוזמן להופיע ולטעון בפני הוועדה."

                        (ההדגשות במקור - ד.ו.)

3.         כאמור, הועדה התכנסה ביום 23.6.11, שמעה את טיעוני המערער, עיינה בפסק הדין וקבעה כדלקמן  -

                        "הועדה, בשיקוליה לגבי מתן סעיף הנכות, לקחה בחשבון את גילו, מצבו הקרדיאלי, שכאמור, מדובר באוטם מזערי שלא פגע בתפקוד הלב וכן אין עדות למחלה איסכמית. לפיכך, אם הועדה הייתה נעשית רק על סמך הנתונים הקרדיאליים, הרי שלנ"ל היו מגיעים 10% 9 (1) ג'I . אך בהתחשב בסוג עבודתו כרופא ניידת טיפול נמרץ, שזהו התפקיד שממלאים רופאים צעירים בדרך כלל, הרי שהוועדה נהגה לפנים משורת הדין וקבעה 25% נכות בגין האוטם הנדון, מעבר לנתונים האובייקטיביים ולכן חשבה שאין מקום להפעיל תקנה 15 במלואה אלא רק בשליש.

                        החלטת הועדה בעינה עומדת."

4.         לטענת המערער, מדובר בועדה שהתכנסה בפעם השלישית והיא מסרבת לפעול על פי הנחיות בית הדין ולצאת מנקודת המוצא המחייבת אותה. סמכותה של הועדה הוגבלה להפעלת תקנה 15, בעוד שלא היה ערעור על שיעור הנכות. כמו כן, הועדה למעשה אינה מפעילה את תקנה 15 במלואה, מאחר שלדעתה הנכות שקבעה למערער גבוהה לכאורה מזו המגיעה לו, כאשר השיקולים להפעלת תקנה 15 אינם השיקולים לקביעת גובה הנכות. בנסיבות אלה, המערער סבור שאין טעם בהחזרת עניינו שוב אל הועדה וברור מהחלטת הועדה כי זו אינה יכולה להשתחרר מעמדתה הרפואית. עמדת הועדה, לפיה הנכות לגביה יש להפעיל את תקנה 15 במלואה היא של 10% ולא של 25% כפי שקבעה היא ברורה ומדובר בטעות משפטית של הועדה.

            בנסיבות חריגות אלה, המערער טען כי על בית הדין להפעיל את סמכותו הטבועה ולקבוע כי יש מקום להפעלת תקנה 15 במלואה ולא בשליש, כפי שהועדה קבעה.

5.         לטענת המשיב, אין מקום להחזיר את עניינו של המערער לועדה וודאי שאין מקום שבית הדין ידון בעצמו בהפעלת תקנה 15. הועדה ביצעה את כל המתחייב מפסק הדין באופן סביר וראוי. הועדה לקחה בחשבון את גילו של המערער ואת כושר הגופני ועיסוקיו. קביעת הועדה כי יש להפעיל את תקנה 15 רק בשליש היא בסמכותה ולבית הדין אין את הכלים להתערב בהחלטה זו ולקבוע שיעור אחר של הפעלת התקנה.

6.         על פי הדין, בערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים, בית הדין מוסמך לדון רק בשאלות משפטיות. במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)). עוד נקבע כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכותה הבלעדית של הוועדה ובית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (עב"ל (ארצי) 217/06 בן צבי - המוסד לביטוח לאומי, (פורסם בנבו, 22.6.2006)).

7.         כאשר מוחזר עניינו של מבוטח לדיון מחודש בועדה על פי פסק דין, על הועדה להתייחס אך ורק לאמור בהחלטת בית הדין ולפעול על פי הנחיותיו. כמו כן, במקרה של ערעור על החלטת הועדה, ביקורתו השיפוטית של בית הדין מוגבלת לבחינת השאלה אם הועדה מילאה אחר האמור בפסק הדין (דב"ע נא / 01-29 פרנקל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 160 (1992); עב"ל (ארצי) 114/07 עורקבי - המוסד לביטוח לאומי, (פורסם בנבו, 8.1.08); בר"ע (ארצי) 59174-11-10 מברוכה - המוסד לביטוח לאומי, (פורסם בנבו, 22.12.10)).

8.         מהנמקת הועדה עולה כי נפלה לכלל טעות, שעה שבדיון בהפעלת תקנה 15 התעלמה מהנחיית בית הדין הארצי, לפיה נקודת המוצא היא שלמערער דרגה תפקודית ראשונה של הלב, היינו 25% נכות ועל יסוד קביעה זו, היה עליה לדון בהפעלת תקנה 15, על פי השיקולים שפורטו בפסק הדין.

            במקום לעשות כן, הועדה הסבירה כיצד לקחה בחשבון את נתוניו האישיים של המערער בקביעת הנכות ובכך חרגה מהנחיות פסק הדין ואף ערבבה מין בשאינו מינו - קביעת שיעור הנכות והפעלת תקנה 15 (הגם שבסעיף הליקוי הספציפי ישנו היבט תפקודי, מדובר בנושאים שונים).